כשמערכת אכיפת החוק מחילה כללים שונים על מחנות פוליטיים שונים, היא לא רק פוגעת באדם שנעשה לו עוול. היא מפרקת את אמון הציבור במערכת כולה. יש משהו מטריד במיוחד בסיפור סדום ועמורה, שאך זה קראנו בפרשת השבוע. אנחנו נוטים לזכור את חטאיהם המיניים של אנשי העיר ואת חורבנה. אלא שהמקרא וחז"ל מצביעים על שורש עמוק לא פחות של הריקבון: חברה שבה העוול הפך לשיטה, הצדק חדל להיות נחלת הכלל ומערכת המשפט, במקום להגן על החלש, הפכה למכשיר לשימור העוול.
הנביא יחזקאל מתאר את עוון סדום: ״גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה״ (ט"ז, מ"ט). המלבי"ם, בפירושו לפסוק, מוסיף דברים קשים עוד יותר: ״מפני שהיו להם נימוסים רעים ומשפטים בל יחיו בהם". לא מדובר רק באנשים שלא היטיבו עם הזולת, אלא בחברה שבה העוול קיבל הכשר והפך לחלק מסדרי השלטון והמשפט.
המשנה במסכת אבות מגדירה את התפיסה הזאת במילים ״שלי שלי ושלך שלך״, ויש אומרים שזו מידת סדום. חברה שבה כל אחד דואג לשלו, שבה אין אחריות הדדית ושבה הצדק חדל להיות עיקרון שווה לכולם, היא חברה שמתחילה לאכול את עצמה מבפנים.
לדאבון לב, מאז שהיועצת המשפטית לממשלה נטלה לידיה את הטיפול בחקירת החשדות להתערבות זרה במערכת הבחירות שזה עתה הסתיימה, אני מביט על המתרחש בישראל ונזכר בסדום. כבר קרוב לשני עשורים אני כותב, מתראיין ומנסה להתריע על הסכנה שבהפיכת מערכת המשפט למערכת שאינה נתפסת עוד בעיני חלקים גדולים בציבור כמי שמחילה דין אחד על כולם. בטורים האחרונים הסכמתי, ובצדק, להיות מתון וממלכתי יותר. הפעם אני מסרב. לא משום שאני מוותר על הדיוק המשפטי, אלא משום שהאירוע שלפנינו מחייב לומר את הדברים בלי כחל וסרק.
פרשת החשדות להשפעה זרה על הבחירות בישראל היא אירוע שחייב להדיר שינה מעיניו של כל אזרח. על פי הפרסומים, נבדקים חשדות להעברת כספים בהיקפים משמעותיים לגורמים פוליטיים במגזר הערבי, בסמוך לבחירות, ולניסיון להשפיע באמצעותם על שיעורי ההצבעה. פורסמו גם טענות בדבר העברת מאות אלפי שקלים לחבר כנסת מהרשימה המשותפת. אם החשדות יתבררו כנכונים, אין מדובר בעוד פרשה פוליטית. מדובר בפגיעה אפשרית בטוהר הבחירות וביכולת של אזרחי ישראל לקבוע את עתידם ללא התערבות זרה. מי שחושב שהציבור הישראלי צריך לעבור על כך לסדר היום, אינו מבין את חומרת האירוע.
אלא שבמקום לאפשר לגופי החקירה לברר את החשדות, אנו מקבלים שיעור נוסף באכיפה בררנית. הפעם, באמצעות פרשנות מרחיקת לכת של היועמ"שית לחסינות הפרלמנטרית, פרשנות שתוצאתה עלולה להיות מניעת חקירתם של מי שעשויים להחזיק במידע חיוני. לפי הפרסומים, השב"כ ביקש לחקור עוזרים פרלמנטריים של חברי כנסת מהרשימה המשותפת. היועמ"שית קבעה כי חקירתם טעונה את אישורה, משום שלשיטתה מנגנון החסינות החל על חברי הכנסת משליך גם על עובדי לשכתם. עוד דווח כי היא דרשה לבסס תחילה חשדות נגד חבר הכנסת עצמו, בטרם ניתן יהיה להתקדם בחקירת העוזרים.
אני מבקש להתעכב על המשמעות של ההחלטה הזאת. אין מדובר בשאלה טכנית של סדרי חקירה. מדובר במחסום משפטי שהציבה היועמ"שית בפני גופי החקירה, מחסום שעלול למנוע מהם להגיע דווקא לאנשים שעשויים להחזיק במידע הדרוש לבירור החשדות. גברת בהרב-מיארה, ממתי עוזר פרלמנטרי הוא חבר כנסת? ממתי חוזה העסקה בלשכתו של נבחר ציבור מקנה לעובד חסינות מפני חקירה פלילית? האם העובדה שאדם עובד במחיצתו של חבר כנסת הופכת אותו לחסין מפני בירור חשדות הנוגעים למעשיו שלו? והיכן בדיוק בחוק מצאת את הסמכות להרחיב את החסינות האישית של נבחר הציבור גם לעובדיו?
נקודת האיזון
כדי להבין את גודל האבסורד, צריך להיזכר בהתנהלותה (ההפוכה) של אותה יועצת משפטית לממשלה בשנים האחרונות. אותה בהרב-מיארה אישרה חקירה פלילית נגד השרה מאי גולן בעקבות חשדות שעלו בתחקיר עיתונאי. במסגרת הפרשה נחקרו גם אנשים מסביבתה. לא זכור לי שהיועצת דרשה תחילה לבסס את מלוא החשדות נגד השרה כתנאי לחקירת עובדיה.
בפרשה המכונה קטארגייט, אותה יועצת עצמה החליטה לפתוח בחקירה פלילית של קשרים בין גורמים בסביבת ראש הממשלה לבין קטאר. יועצים ועובדים בסביבת ראש הממשלה, ובהם אלי פלדשטיין ויונתן אוריך, נחקרו והפכו לחשודים. איש לא העלה אז את הטענה שעצם עבודתם בסביבת ראש הממשלה מחייבת להעניק להם מעטפת הגנה מפני חקירה.
בפרשת שדה תימן אישרה אותה יועצת, יחד עם פרקליט המדינה, חקירות באזהרה נגד השר עמיחי אליהו, ח"כ נסים ואטורי וח"כ צבי סוכות. גם שם לא הפכה הקרבה לשלטון לחומה המונעת חקירה. בפרשת טלי גוטליב התייצבה היועצת על עקרון השוויון בפני החוק כדי להצדיק את קידום ההליך הפלילי נגד חברת הכנסת.
אינני טוען שכל אחת מהפרשות זהה מבחינה משפטית. אבל אני בהחלט דורש הסבר מדוע כשמדובר באנשי ימין, חברי כנסת, שרים, יועצים ועובדים בסביבת ראש הממשלה, מערכת האכיפה יודעת היטב כיצד לחקור, ואילו כאשר החשדות נוגעים לחברי כנסת מהרשימה המשותפת, מתגלה לפתע פרשנות מרחיקת לכת של החסינות, המתרחבת גם לעוזרים פרלמנטריים.
האם מישהו באמת מאמין שאילו החשדות היו מופנים כלפי עוזרים של חברי כנסת מהליכוד, מעוצמה יהודית או מהמפלגות החרדיות, הייתה היועמ"שית מתייצבת באותה נחישות כדי למנוע את זימונם לחקירה? האם היינו מקבלים אז שיעור חוקתי על החסינות הפרלמנטרית של עובדי הלשכה? אני מתקשה להאמין.
הרי בדיוק מפני התנהלות כזאת הזהירו אותנו ראשי גוש השינוי במהלך מערכת הבחירות. הם דיברו על השפעה זרה ועל הצורך להגן על טוהר הבחירות. והנה, כשמתעוררים חשדות המחייבים בירור יסודי, היועמ"שית מציבה מגבלות משפטיות מרחיקות לכת על חקירת האנשים שעשויים להחזיק במידע.
וכאן חשוב לחזור למשפט. סעיף 17 לחוק-יסוד: הכנסת מעניקה חסינות לחברי הכנסת. סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, מעניק חסינות עניינית בגין הצבעה, הבעת דעה או מעשה שנעשו במילוי תפקידו של חבר הכנסת או למען מילוי תפקידו. הנשיא אהרן ברק, בפסק הדין המנחה בבג״ץ 1843/93 פנחסי נ׳ כנסת ישראל, קבע את מבחן ״מתחם הסיכון הטבעי״. הוא הסביר כי החסינות נועדה להגן על חבר הכנסת מפני הסיכונים הכרוכים באופן טבעי במילוי תפקידו, אך לא להעניק לו היתר לנצל את מעמדו לרעה.
וכך כתב ברק: "מטרת החסינות למנוע מצב דברים שבו חבר הכנסת נמנע מביצוע פעולות מותרות, בשל החשש כי הן תגלושנה, בשוליהן, לעבר פעולות אסורות. החסינות 'מכסה' שוליים אלה״. בהמשך קבע: "גישה זו לנקודת האיזון הראויה מבטיחה כי החסינות העניינית תהווה מגן בפני סיכונים שהם כרוכים וטבעיים לתפקידו של חבר הכנסת, בלא שתהווה היתר לניצול התפקיד לרעה". המילים ברורות: תפקידו של חבר הכנסת. לא תפקידם של עובדיו, לא סביבתו ולא מקורביו.
החסינות אינה פריבילגיה אישית, אלא כלי שנועד להגן על הכנסת ועל יכולתם של נבחריה למלא את שליחותם. אני מוכן לקבל שכל חקירה הנוגעת לפעילות פרלמנטרית מוגנת מחייבת זהירות, ושיש להגן על חומרים חסויים ועל תקשורת פרלמנטרית. אבל אין בכך כדי להפוך את ההגנה על החסינות למגן קולקטיבי לכל מי שנמצא בקרבת חבר הכנסת, או למנוע חקירה של אדם שאינו נהנה מהחסינות בעצמו. מי שמבקש להרחיב כך את גבולות החסינות חייב להציג לכך בסיס משפטי ברור.
דין אחד לכולם
הבעיה עמוקה יותר מהחלטה משפטית אחת. היא נוגעת למרקם החברתי שלנו. כשאזרח רואה אדם אחד נחקר ונעצר, בעוד שבמקרה אחר נבנית סביב חשודים מעטפת הגנה משפטית מיוחדת, הוא אינו רואה עוד מערכת משפט שוויונית. הוא רואה מערכת שמדברת בשתי שפות. התחושה הזאת מחלחלת, מפוררת את האמון, יוצרת ניכור ומרחיקה ציבור שלם ממוסדות המדינה. זאת הסכנה האמיתית.
אני מרגיש לפעמים שאני כותב לא רק כפרשן משפטי או כבעל טור, אלא כמי שמנסה להשמיע את קולם של אזרחים שמרגישים שלוקחים מהם משהו בסיסי: את הזכות לקבל יחס שווה ממערכת החוק. התחושה היא שגונבים מהם לא רק את האמון, אלא את עצם ההבטחה שעליה נשענת מדינת חוק: שלא משנה מי אתה, למי הצבעת, מאיזה מגזר אתה בא ומי החברים שלך - החוק יחול עליך באותה מידה.
אני לא מבקש להרשיע איש. אני לא מבקש להפליל חבר כנסת או עוזר פרלמנטרי. אני מבקש לחקור. תפקידה של המשטרה הוא לברר חשדות, לאסוף ראיות, לבחון את מקור הכספים ואת מסלול העברתם, ורק לאחר מכן להחליט אם יש בסיס להמשך ההליך. בית המשפט הוא שיכריע אם הראיות מספיקות להרשעה. כך עובדת מדינת חוק. כך היא חייבת לעבוד.
אברהם אבינו לא שתק מול העוול. הוא לא ביקש להגן על סדום, אלא דרש צדק. הוא לא ביקש חסינות לאיש, אלא התייצב מול שופט כל הארץ וזעק: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע"? הסיפור של סדום מלמד אותנו שחברה אינה נחרבת רק כשאנשיה עוברים עבירות חמורות. היא נחרבת כשהעוול הופך לשיטה, כשהמשפט חדל להיות שווה לכולם וכשבני האדם מאבדים את האמון בכך שיש מי שיגן עליהם מפני כוחו של השלטון.
כבר שנים אני מרגיש כמו אותו ילד הולנדי שתקע את אצבעו בסכר כדי למנוע את פריצת המים. יש מי שיחשבו שהגיע הזמן להוציא את האצבע. אני לא מתכוון לעשות זאת. כי בסופו של יום, אינני נלחם על חסינותו של מחנה פוליטי אחד או על חקירתו של מחנה אחר. אני נלחם על עיקרון פשוט: במדינת ישראל צריך להיות דין אחד לכולם. אם לא נעמוד על העיקרון הזה עכשיו, אל לנו להתפלא אם יום אחד נגלה שהסכר כבר נפרץ. ואז תישאר רק השאלה שאברהם אבינו הציב לפני אלפי שנים: ״הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?״.