אדישות מהפנטת וחידה גדולה: בנז'מן וואזן בדרכי ענקי הקולנוע הצרפתי

הסרט "הזר", בבימוי פרנסואה אוזון, מביא אל המסך עיבוד קולנועי לרומן המופת של אלבר קאמי משנת 1942, מיצירות הספרות המשפיעות ביותר במאה העשרים, ואחד האהובים על האומה הצרפתית. הבמאי לקח החלטה אמיצה כשבחר לגעת בנכס צאן הברזל של הפילוסוף הנודע, אך הוא עמד בה בגבורה: מדובר בסרט מרהיב ביופיו, המציג ליהוק מושלם ופסקול עדין, עם צלילים שחודרים לנפש.

העלילה מתרחשת באלג'יר (בירת אלג'יריה) בשנת 1938, תחת שלטון הקולוניאליזם הצרפתי, ומתחקה אחר חייו של מרסו (בנג'מן וואזן), פקיד צרפתי צעיר המנותק מכל מה שקורה סביבו. בניגוד לאחרים, הוא מקדש את האמת ובז לזיוף עד כדי ניכור מהעולם, והפרדוקס הוא, שדווקא התכונות הללו הופכות אותו ל"זר". בתחילת הסרט הוא מתבשר על מותה של אימו, שבילתה את שנותיה האחרונות בבית אבות – ומרסו, איך נאמר בעדינות, מקבל את זה בשלוות נפש: הוא לוגם קפה כאילו כלום לא קרה, מתנצל בפני הבוס שלו שהוא נדרש לקחת חופש בשביל הלוויה ואוכל במסעדה ושותה יין לפני הנסיעה הארוכה.

ומה קורה בבית האבות שאליו "נאלץ" מרסו להגיע? קרירות מרתקת. הוא מסרב לראות בפעם האחרונה את אימו ולהיפרד ממנה ("מה הטעם בכך?"), שותה קפה ומעשן סיגריות בקצב מסחרר ליד ארון הקבורה, ולא מזיל ולו דמעה אחת בזמן שכל חבריה בבית האבות, כולל ארוסה הזקן, אינם מפסיקים לבכות. ומה קורה אחר כך? לאחר שהפקיד הצעיר "מסמן וי" וחוזר לעיר הגדולה, הוא שב מייד לעבודה ולשגרת חייו ואינו מבין למה לעזאזל כולם מנחמים אותו: הרי מבחינתו, "כולנו ייחלנו מתישהו למותו של אדם אהוב".

ואז מארי (רבקה מרדר) נכנסת לתמונה, הרוח הרעננה והחושנית של הסרט, שגם מרסו מתקשה להתעלם מהניצוץ בעיניה ומחיוכה הרחב. בסצנות פיוטיות שנראות כמו חלום מתוק, אנו מציצים על השניים בעת רחצתם בים (תחת השמש הלוהטת של אלג'יר) ועדים לתשוקתם העזה בחדר המיטות. אך האם זה יספיק להוציא את הפקיד הצעיר משלוותו האטומה? האם אהבת אישה, מהממת ככל שתהיה, תגבר על הניכור שחש מרסו כלפי העולם המזויף? מארי היא האישה האידיאלית, כולה רגש ורצון לפענח את הגבר הלא שגרתי שלה; ייתכן שבזכותה יוכל "הזר" למצוא סוף סוף משמעות לחייו האבסורדיים. האומנם?

הבמאי פרנסואה אוזון, "הילד הרע" של הקולנוע הצרפתי, קנה את תהילתו כבר בתחילת המילניום עם "8 נשים" (2002) ו"בריכת שחייה" (2003) הנועזים והשנונים, שזכו לשבחים רבים. אבל נראה שבעשור האחרון אוזון "התבגר": מסרטים "שערורייתיים", יצירותיו הפכו ליותר מהורהרות, מאופקות ומלאות חמלה; בנוסף, הוא אינו חושש לגעת בסוגיות פוליטיות כמו "הזר", המתרחש בתקופה הקולוניאליסטית באלג'יריה. בסרט הנוכחי הבמאי הצרפתי חושף בפנינו (אמנם לא באופן מעמיק) את העוולות שהאומה שלו, שחרטה על דגלה "חירות, שוויון, אחווה", חוללה באזרחי המדינה האפריקנית.

כיצד עשה זאת? בין היתר כשהעז להעניק למקומיים המדוכאים זהות ורגשות בניגוד לספר של קאמי עליו מבוסס הסרט, בו הפילוסוף התעלם מקיומם והסתפק בתואר "ערבים". בכך, אוזון מערער על יצירת המופת של התרבות הצרפתית, עניין שגרר אחריו ביקורת מבית, לצד מחמאות על התיקון ההיסטורי.

אך גם לאיפוק המרתק של הסרט יש מחיר, ולא רק למפגש הגורלי על חוף הים שמתניע את העלילה: אומנם הבחירה בצילום שחור-לבן משרתת את הסיפור בכך שהיא מעצימה את הניכור... אך באותה נשימה, היא עלולה להעיק על הצופים של שנת 2026, הרגילים לשפע ולצבעוניות; לצד זה, הקצב של הסרט נמתח באיטיות לאורך 120 דקות, דבר שמאתגר את הקהל הרחב.

אך מעל הכול, ישנה תחושה שהסרט מרוחק מדי רגשית: חלק מהצופים יכולים לחוש תסכול מכך שמרסו כה קפוא, והודף כל ניסיון של חום אנושי, למרות שבדיוק התכונות המרתיעות הללו הופכות אותו לדמות כה מסקרנת, שטרם נראתה על המסך הגדול.

מה עלה בגורלו של הגיבור המופנם? ובכן, שאלה שעד היום לא באמת ניתן לענות עליה. הרי מרסו, שם המורכב מהמילים ים ושמש בצרפתית (ולא במקרה) אינו אדם רגיל. הכנות שלו שורפת כמו אור הקיץ המסנוור והחום המעיקים עליו, דבר שפוגע בסובבים אותו; הוא לא יודע מה הוא רוצה להשיג בחיים, אבל הוא כן יודע מה הוא לא רוצה, והכלל הזה מנחה אותו. צביעות, אין. אמת מוחלטת, יש. ועל כן, הפקיד הצעיר נשפט לחומרה בעיני החברה ה"נורמטיבית", זהו האבסורד בחייו.

לבמאי לא היה ספק שבנז'מן וואזן, המטאור הצעיר איתו שיתף פעולה בסרטו "קיץ 85" (2020), יצליח להיכנס לנעליים הגדולות של מרסו המורכב והחידתי: הופעה סוחפת באדישותה, נוכחות מחשמלת על המסך הגדול. המבט החודר והיופי הממגנט גרמו למבקרים רבים להשוות אותו לענקי הקולנוע הצרפתים (אלן דלון וז'אן פול בלמונדו), ולהלל אותו על יכולתו להציג את "הזר" כאדם שפשוט לא מסוגל לזייף את רגשותיו, ולא כפסיכופט קר; תוסיפו לזה שוואזן כבר הוכיח שהוא מסוגל למשוך קהל צעיר לבתי הקולנוע, כפי שעשה בתפקידו האנרגטי ב"אשליות אבודות", ועכשיו הכול ברור: זהו הליהוק האולטימטיבי לדמות כל-כך לא שגרתית.